הרצאה במכללה לחינוך גופני פ.מ. אלכסנדר – תרגום מאנגלית: מני לוי (2008)

הרצאה, Bedford Physical Training College Lecture , מתוך “Articles and Lectures”, הוצאת Mouritz.– תרגום למני לוי

תוכן עניינים של המאמר

הקדמה

זוהי הרצאה על שיטת אלכסנדר אשר ניתנה ב 1934 במכללה לחינוך גופני (לנשים) שבה לימדו בעיקר התעמלות שוודית, סוג ההתעמלות המקובל בבתי ספר פרטיים וציבוריים בשנים 1880-1945. ההרצאה ניתנה לתלמידות שנה שלישית ובוגרות, במסגרת 'שבוע חופשה' שבו עסקו בעיקר בפעילויות כגון התעמלות, ריקוד ו'ספורט פנאי' משולבים בהרצאות וסדנאות.

אלכסנדר דיווח על הביקור בספרו The Universal Constant In Living:

"… הרצאתי לתלמידים במכללה לחינוך גופני והתבקשתי להדגים את הטכניקה שלי על מספר סטודנטיות נבחרות שנחשבו טובות במיוחד בעבודתן. לעולם לא אשכח כמה הצטערתי עליהן, מכיוון שמנקודת המבט שלי, בכל מה שהן עשו, עבורי , השימוש שלהן בעצמן לא היה יכול להיות גרוע יותר."

על הקושי להרצות על שיטת אלכסנדר

אני די בעמדת חסרון כשאני רואה כזו שורה של אנשים צעירים שבאו להקשיב, וכשאני מביט בשורה הראשונה ורואה את כל האנשים שלי נמצאים, אני מרגיש שבפני משימה מפחידה מאד.

אתם רוצים שאספר לכם משהו על העבודה שאני עושה. אם לא אכפת לכם אני מעדיף שלא לעשות זאת בצורה ישירה, מהסיבה הבאה: לפני שלושים שנה הפסקתי לתת הרצאות מאחר שגיליתי בניסיון היומיומי שלי עם תלמידים, בנותני שיעורים בני חצי שעה וכו' שכולנו – ואני מכליל בזה את עצמי – נוטים להגיב גרוע מיד כשנאמר משהו שאינו עולה בקנה אחד עם הדעות והאמונות שלנו או שנוגד את העניין הכללי שלנו. אני כולל את עצמי בכך. אינני חושב לרגע שהתגברתי על זה, למרות שניסיתי.

בעבר, כשאנשים הבחינו שמשהו משובש ברווחתם הבריאותית הם החלו לפתח שיטות לפיתוח שרירים

כך שאם אינכם מתנגדים, יש לי הצעה. למה שלא נחזור להתחלה ונאתר מחדש חלק מהצעדים שנקטו האנשים הנפלאים שעבדו לפנינו בתחום העניין שלנו? בואו ננסה להיזכר במה שנעשה, ומהעובדות שאיתן עלינו להתמודד, בואו ננסה לעבוד על עיקרון שיהיה שימושי כשנגיע לנקודה מסוימת שאותה אסמן בהמשך.

אני מבין שהיה זה לפני כ-700 שנה שהאדם גילה או הכיר בכך שמשהו משובש ברווחתו הבריאותית. כשהכירו בכך, אנשים החלו, כמו תמיד, לחפש את הסיבה לאותו 'משהו', והם הגיעו למסקנה שבעיה כולה נגרמה מהידרדרות פיזית, וזו, בתורה, נגרמה כתוצאה של הציוויליזציה. בין אם הם צדקו או לא אינו מענייננו כרגע. מה שמעניין אותנו היא העובדה שמאותו רגע אנשים החלו לפתח שיטות שונות לפיתוח השרירים וכו', ולפיתוח תרבות העבודה הגופנית בכלל. אלה מכם שמתבוננים אחורה על ההיסטוריה של התרבות הגופנית יזכרו שבתקופה מסוימת הייתה לנו הרמת משקולות, אני חושב שזה היה בהתחלה למעשה, ועברנו סולם של שיטות, תרגילים וכו' עד שהגענו למקום בו אנו עומדים כיום.

הידרדרות פיזית, עשיה פיזית והפיקוד הראשוני

כעת זוהי הנקודה שאמרתי שאסמן כשנגיע אליה, הנקודה ממנה אני מעוניין להתחיל. כשאנשים החליטו שמקור הבעיה הוא הידרדרות פיזית ואמרו 'עכשיו אנו עומדים לעשות משהו לפיתוח השרירים שלנו' הם היו, בבואם לחשוב מה לעשות, בעמדת חיסרון בהשוואה אלינו כיום, מסיבה זו: בינתיים התגלה הפיקוד הראשוני (Primary Control) של השימוש במערכות שבאמצעותן אנו מבצעים את התנועות והתרגילים הפיזיים. קודמינו לא ידעו על הפיקוד הראשוני הזה. הוא התגלה הרבה יותר מאוחר, לפני כשלושים שנה, ובשנים האחרונות התגלית הזאת בוססה ע"י לא פחות מפרופ' רודולף מגנוס, מאוטרכט, וזכתה להכרה כללית. מגנוס גילה, באמצעות מחקרים בחיות מורדמות במעבדה, שכל הפרעה במנגנונים הנוגעים בשימוש בראש ובצוואר ביחס לגו שינה את השימוש בגפיים.

מי מכם שקרא את השימוש בעצמי יודע איך, אחרי ניסויים ארוכים על עצמי כשניסיתי להתגבר על הקשיים האישיים שלי, מצאתי שבקרה מסוימת בשימוש בראשי ובצווארי ביחס לגב שלי הביאה להפעלה מספקת יותר של המערכת השרירית ולא זו בלבד שהקלה על הקושי המיוחד שלי אלא גם שיפרה את התנאים באופן כללי. בעבודתי עם תלמידים השתמשתי בניסיון זה ומצאתי שברגע שאתה יכול לבסס את השימוש ב"פיקוד הראשוני" (Primary Control), כפי שאנו מכנים אותו, ניתן לצפות שבמשך הזמן תבוא גם שליטה מספקת בשאר המערכות של האורגניזם, בהתאם לתנאים הנוכחיים. ברצוני שתחשבו לרגע על השינוי שזה יביא לכולנו. רק תשוו את המצב של קודמינו אשר נאלצו לעבוד בחשיכה כשניסו לפתור את הבעיה של הידרדרות גופנית, למצבינו היום כשהקיום של הפיקוד הראשוני ידוע ומוכר מבחינה מדעית. הפיקוד הראשוני נמצא שם עבור כל מי שמעוניין לבוא ולהשתמש בו.

זוהי הנקודה הראשונה שאני רוצה שתזכרו תוך שאנו מתקדמים הלאה.

הטעות הבסיסית: אם יש בעיה יש לעשות משהו בכדי לפתור אותה

הנקודה הבאה היא זו: מראשית הדרך כל הניסיונות של האנשים לתקן את הדברים מראים שהם ככל הנראה חשבו כך: "הנה משהו לקוי אצלך. לכך אני רוצה שתעשה כך וכך …" (מה שזה היה לא משנה כאן) " … כדי לתקן את זה."

כאן נמצאת הטעות הבסיסית שעוברת דרך כל מה שאנו עושים בימינו. אין זה מוגבל לתחום שלנו; כך גם בעולם החיצוני, בפוליטיקה, בעבודה חברתית, בכל דבר שאנו עושים. אנו סובלים כיום מההשפעה של הטעות הבסיסית הזאת, ואני בטוח שתסכימו איתי כשאבהיר זאת.

לחזור לרגע לאחור, הנה מישהו עם ליקוי כלשהו. האם נאמין שכח חיצוני כלשהו, הטבע או אלוהים או משהו אחר בא ושם את הליקוי הזה? לא. אין בנו כל ליקוי פרט לליקויים שאנו שמים בעצמנו. כולכם יודעים זאת היטב כמעט כמוני. לכן כשהתחלנו לראשונה לעזור לאחרים שהיה בהם 'ליקוי כלשהו' מה שהיה עלינו לעשות הוא לא ללמד אותם לעשות משהו – אלא מה לא לעשות, כדי למנוע מעצמם להביא לתנאים ירודים כפי שהיו.

דוגמא: שחקן הגולף שסבל ממחלת פרקינסון

אתן לכם הדגמה מרשימה לכך. לפני זמן מה נשלח אלי אחד משחקני הגולף הנודעים ביותר במדינה. הוא סבל ממחלת פרקינסון והובא אלי ע"י רופאו שהיה חבר טוב שלי, תלמיד למעשה. יכולתי לכן לדבר איתו בחופשיות בלי ללכת סחור סחור.

"אתה יודע מדוע זהו מקרה של מחלת פרקינסון," אמרתי.

"לא," הוא ענה.

"מפני שהוא היה שחקן גולף נהדר," אמרתי.

"איך זה יכול היה לגרום לכך?" שאל חברי.

"זה ברור לי," עניתי. "הדבר הראשון שנאמר לו, כשהוא התחיל לשחק גולף היה לשמור על הכתף הימנית שלו למטה, או השמאלית, אינני יודע איזו מהן."

"איך זה גרם לזה?" הוא שאל.

"בוא ושים את ידך כאן," אמרתי והבאתי אותו לשים את ידיו על החזה של התלמיד שלי, והמשכתי להסביר, "חברינו היה כנראה בנוי לתפארת בצעירותו, אבל מיד הורו לו מוריו להוריד את הכתפיים למטה. מונע ע"י החושים הבלתי מהימנים ממילא שלו – כמו של כולנו – במקום להוריד את הכתפיים שלו, כפי שהתכוון, הוא דחף פנימה את הצד של החזה שלו. הוא המשיך לשחק גולף במשך כמה שנים והפך לאחד מאלופי הגולף של המדינה. ובכל הזמן שבו שיחק הוא משך את ראשו לאחור והפריע לפיקוד הראשוני" – שעליו דיברתי כרגע.

"אם תוכל למצוא איזה קוסם," המשכתי, "שיוכל לשקם עבורו את הפיקוד הראשוני ולהחזירו למצב שאני אומר שהוא צריך להיות, מחלת הפרקינסון תפסק מיד."

כתוצאה מהראיון שחקן הגולף החליט לבוא אלי לשעורים, ואספר לכם מה קרה. אבל זכרו שאינני מביא את המקרה הזה בגלל התוצאה, מאחר שאינני מתייחס לתוצאה אם אינני יודע מה הוביל אליה. הוא עבד איתי במשך זמן מה וכשהוא חזר למצב – מצב השימוש של 'פעילות רפלקסיבית' שהיה שם לפני שנאמר לו להוריד את כתפיו – כך גם המחלה נעלמה. ואני אשמח להדגים בפניכם שזה יקרה בכל צורה של קושי שתוכלו להראות לי. כך שאני רוצה כעת, לפני שנמשיך, שתשאלו אותי כל שאלה שתרצו בנקודה חשובה זו. האם אוכל לחזור עליה עבורכם? אם דבר כלשהו לקוי בשימוש של אדם בעצמו, הדבר הראשון לעשות הוא למצוא מה הוא עושה עם עצמו שגורם לבעיה, ולגרום לו לחדול מכך. כל עזרה נוספת תבוא רק לאחר מכן.

דוגמא: מדען ידוע שבא להכיר את שיטת אלכסנדר

אם יש מישהו בקהל שאינו רואה נקודה זאת והיא אינה די ברורה לו, בבקשה שישאל אותי עכשיו, מאחר שאיננו יכולים להתקדם אם איננו רואים אותה. כל מה שנעשה היום תלוי בה. זוהי נקודה ברת הדגמה. ניתן להדגימה בכל זמן שתרצו, ואם מישהו מכם רוצה שאדגים אותה עבורכם עכשיו, אני אעשה זאת. אולי עדיף שאתן לכם הבהרה. לפני שנים עשר חודשים בא אלי מדען ידוע בחברת אחד האנשים המובילים שלכם בחינוך. הבנתי שהוא מורגל להתבונן מקרוב בניסויים, כך שאמרתי לו, "בוא ואדגים לך".

"בסדר גמור," הוא השיב.

הבאתי כיסא וביקשתי ממנו לשבת והוא התיישב מאד בקירוב כך [אלכסנדר מדגים]. זוהי הפרעה חמורה לפיקוד הראשוני שמגנוס גילה. הבאתי את זה לידיעתו והוא ידע די פיזיולוגיה כדי לדעת שאני צודק.

"תראה," אמרתי, "אם אומר לך שאני יכול ללמד אותך להפסיק את זה מיד, האם תאמין לי?"

"לא," הוא אמר, "אני עשיתי את זה כל חיי ואני בן חמישים. אם היה לך הרגל במשך חמישים שנה אתה לא יכול להפסיק אותו מיד."

"חברי היקר," אמרתי, "אם בפעם הבאה שאבקש ממך לשבת אתה תסכים ותאמר 'כן', אתה תעשה זאת בדיוק כפי שעשית זאת תמיד, נכון?"

"בוודאי," הוא ענה.

"אינך רוצה להמשיך לעשות זאת?" שאלתי.

"לא," הוא ענה וקם מהכיסא.

"בסדר גמור," אמרתי, "בפעם הבאה, כשאבקש ממך לשבת, אל תסכים לשבת."

חברו אמר מהפינה, "הו, אבל הוא לא יושב."

"בבקשה תן לנו הזדמנות," אמרתי, "אל תמהר," והמשכתי בהדגמה.

"מוסכם בינינו," אמרתי, "כשני אנשים שמנסים לברר משהו, שאם אבקש ממך לשבת, אתה פשוט לא תסכים."

כאן הוא הפסיק אותי ואמר, "עצור, בבקשה. האם אוכל לנסח זאת בעצמי?" וכשהוא פונה לחברו אמר, "זוהי אמת נהדרת, לא כך? כה פשוט, כה יעיל."

"בסדר גמור," אמרתי, "נסה זאת. שב."

"לא," הוא השיב, כפי שסיכמנו.

כעת הגענו לנקודה בה אני מתערב.

"במקום לשבת," אמרתי, "אני רוצה שתתן הוראות מסוימות שישפיעו על הפיקוד הראשוני, ואז תן לי, באמצעות ידי, לבצע את צד הפעולה שבכך. אפשר לברכיים שלך לנוע קדימה ותמצא את עצמך יושב.

[אלכסנדר מדגים]

אתם רואים זאת עכשיו, כולכם, לא כך? ברור לחלוטין. עקרון פשוט בהחלט שתוכלו לתרגל בכל דבר.

שתי נקודות חשובות בקשר לישיבה

דבר נוסף בנוגע לישיבה. כשאנחנו מתיישבים אנחנו לא מתיישבים כלל. אנחנו שמים את עצמנו אחורה בכיסא כך [ אלכסנדר מדגים], לא כך? האין זו האמת? זה לא להתיישב, כמובן, מאחר שאתם יודעים, מהעבודה שלכם בתרבות הגוף איזה מאמץ זה לשים את הגוף אחורה כאן כדי להגיע לתוך הכיסא, כאשר כל שעליך לעשות כדי להגיע לכיסא הוא לאפשר לברכיים לנוע קדימה.

הדבר השני הוא, כאשר אנחנו נוגעים בכיסא – אנחנו יושבים שוב. בדקו את זה אם אתם רוצים, זה עם זה. לכן עלינו להפטר גם מהצרה הזאת, אבל אנו לא עושים כל תרגילים לשם כך. כל שאנו אומרים לאדם הוא, "זכור, כשאתה מתיישב ונוגע בכיסא, פשוט אמור לעצמך, 'אני לא מתכוון לשבת, אני רק מתכוון לאפשר לכיסא לתמוך בי.'"

על חשיבה בפעולה – think in activity

במילה אחת, מה שעלינו לעשות הוא ללמוד לחשוב בפעולה (think in activity). גברים ונשים לא חשבו בפעולה. זהו אחד הדברים הגדולים שעומדים לבוא. שני הדברים הגדולים שעומדים לבוא אלינו בעתיד, אם הציוויליזציה לא תושמד קודם, הם לעשות את הפעולות הפשוטות האלה במודע, ולחשוב בפעולה.

תנו לי להסביר עוד על חשיבה בפעולה. אין זה משנה מה אנחנו עושים עם התרגילים שלנו וכו'. במקום זה אנו אומרים, "זה מה שאנחנו עומדים לעשות בזמן שהפעילות מתבצעת." באופן כללי, בזמן ביצוע תרגילים יש הפסקה מנטאלית [במקור 'mental hiatus' – מ.ל.]. אין הנחיה. אבל אם אנחנו הולכים לעשות, לא תרגיל מכני, אלא משהו אמיתי וחשוב, עלינו לחשוב מראש מהם האמצעים שבעזרתם (means whereby) עלינו לעשות זאת, ולתת את הכיוונים או ההוראות עבור האמצעים האלה, בצורה של משאלה ולשמור על המשאלה הזאת לאורך כל זמן הפעילות.

סירוב והסכמה לפעולה, הנחיית כיוונים

מילה על כיוונים. כשאתה מתבקש לשבת ואתה מסרב לתת את הסכמתך, המסרים הישנים שתמיד נשלחו אינם נשלחים. איננו יודעים באמת מה זה לתת או למנוע הסכמה. אנו כן יודעים שכשסירבת לתת הסכמתך פירושו פשוט שסירבת לשקוע בהרגל הישן. במקום זאת, אתה אומר, "אלה הם המסרים החדשים שהחלטתי לשלוח. אני עומד לתת את הפקודות והכיוונים החדשים האלה, במקום הישנים שתמיד נתתי." וכולכם חייבים להבין שאינך יכול להורות לראש ללכת אחורה בזמן שאתה שולח לו מסרים להוביל לפנים.

אולם מיד התשוקה לשבת כל כך גדולה שאתה אומר לעצמך, ברגע שהרעיון מגיע, "הו כן, אני עומד לשבת", אז המסרים הישנים נשלחים מהמוח בהתאם להרגל שלך, וכל אפשרות לשינוי בשימוש נעצרת. האם זה ברור? בתחילת כל אחד מהדברים האלה עלינו למנוע את ה'משהו' הזה, מה שזה יהיה, שגורם לנו לשגות. אם אתם רואים את זה, אנחנו יכולים להתקדם בדרך נפלאה. מאחר שאין שאלות אני מניח שכולכם מבינים.

טעות בסיסית בהוראה. הרגל, חוויה ישנה, פיקוד ראשוני, חוויה חדשה

כעת אני מתקרב לעבודה שלנו, שלכם ושלי, מאחר שהעבודה שלנו מורכבת מלראות אנשים ולנסות לעזור להם. מה פירוש לעזור? תלמיד נכנס. אנחנו מתבוננים בתלמיד. אנחנו אומרים, "כן, זה שגוי," ואנחנו חושבים שהתנאים הקיימים שם אינם רצויים. זה ענייננו אם כך לשנות אותם לתנאים רצויים יותר, הלא כך? כך שבעצם העבודה שלנו היא ביצירת שינויים. מיד כשאנו מנסים לעשות זאת, אנחנו במצב מאד משונה, ואני רוצה שתעקבו אחרי מאד מקרוב עכשיו, אם תואילו. אני הולך לקחת את תפקיד המורה לרגע, ולדמיין שהתלמיד שם. כרגע אנחנו נעקוב אחר התוכנית הישנה וכך אני אומר לתלמיד, "זה מה ששגוי אצלך, וזה מה שאני רוצה שתעשה כדי לעזור לעצמך לשפר זאת."

אני רוצה לנסות ולגרום לכם לראות מה אנחנו מניחים כשאנחנו עושים זאת. אנחנו מניחים שאנחנו יודעים מה אכן יקרה בשינוי הפעילות של הרפלקסים השונים הפועלים ועומדים לפעול באדם אשר עומד, כפוף כך לפנים, כדי להביאו למה שאתם מכנים 'עמידה ישרה'.

קשה לערוך שינוי רק על סמך התנסויות עבר, מבלי לחוות חוויות חדשות

זה שהמורה מאמין שאנחנו יודעים זאת זה גרוע דיו, אבל מה לגבי התלמיד? התלמיד מניח שהוא יודע מה יקרה. ו – עקבו אחרי מקרוב כעת – איך מישהו מאיתנו יכול לעשות את השינוי הפיזי והמנטאלי האדיר המעורב כאן, אלא אם כן אנו חווים חוויה חדשה? חוויה שמעולם לא חווינו. איך יכולנו?

לכן זה בפועל מסתכם בכך. כפי שזה, אנו אומרים לעצמנו, "כל שעלינו לעשות הוא להשתמש במילים." מאחר שהתלמיד עשוי להיות מסוגל להבין מה המורה רוצה, עד כמה שמילים מעורבות, אבל איך יתכן שהתלמיד יבין את החוויות החושיות ההכרחיות כדי לקחת אותו מהנקודה הישנה שלו לנקודה החדשה, לאחר השינוי? המשמעות היא כניסה לתחום חדש. זוהי התנסות שמעולם לא חווינו. ועדיין, הנה אנחנו, כולנו, סומכים על התנסויות העבר הישנות שלנו, המקושרות לשגיאות שלנו, שיעזרו לנו, ומחליפים אותן בהתנסות החדשה הזו שחייבת ללוות כל שינוי אמיתי שקורה אצלנו.

אני יודע שזוהי נקודה עצומה בשבילכם לעכל, ואני אחזור עליה עוד פעם אחת. הייתי רוצה שמישהו מכם ישאל שאלה הקשורה אליה, מאחר שזה כל כך קשה להבהיר דבר מסוג זה. עצם העובדה שאנחנו, כמורים, מבקשים מתלמיד לעשות משהו כדי לתקן משהו פירושו שאנחנו מאמינים שכולנו כאן בקהל, ואני בכלל זה, מכילים בתוכנו את הדבר שבו אנו יכולים להשתמש כדי לבצע את ההוראות הניתנות לנו כדי לתקן אותנו.

אתם חייבים להודות לכן, ואתם תודו בכך מיד, אני יודע, שאנחנו בעצמנו הכלי – כל אחד מאיתנו הוא הכלי – שבאמצעותו כל דבר שאנחנו עומדים לעשות נעשה.

הנקודה הבאה היא זו. אם קיים דבר כזה כמו פיקוד ראשי, ואם יש לי הרגל למשוך את הראש לאחור, שזה ליקוי שכיח כיום, אז נניח שתבקשו ממני להרים את אצבע הזאת למעלה, אני אמשוך את ראשי לאחור כדי לעשות זאת.

מידע נוסף על הפיקוד הראשוני

אני לא יכול לגרום לכיוון כלשהו להגיע ממוחי לידי בלי שיעבור דרך הגו שלי, והתנועה של היד תושפע מהתנאים התחושתיים והאחרים שקיימים בגו בזמן שהכיוון נשלח אל הידיים. עד כדי כך שאם יש לנו אדם עם בעיה כלשהי בשימוש בידיים או באצבעות איננו צריכים לגעת בשימוש בידיים או באצבעות. את זה אנו יכולים להדגים. כל שעלינו לעשות הוא לשקם את השימוש בפיקוד הראשוני, והשימוש בידיים ובאצבעות ישתפר תוך כדי התהליך. הדבר נכון גם אם השימוש הלקוי הוא ברגל שטוחה למשל. איננו צריכים לגעת בשימוש הספציפי כלל.

כמו כן, כמובן, עולה שאלת החוויה. נניח למשל שאנו עוסקים באדם שיש לו בעיה קטנה בשימוש ביד או בזרוע, לא מחלת פרקינסון, אלא איזשהו קושי קטן ונניח שאני אבקש מהאדם הזה לעשות משהו עם היד עצמה כדי לעזור לזה. אינכם רואים שאני מיד מבקש ממנו להשתמש בחוויה, החוויה הישנה – מאחר שלא עשיתי דבר כדי לשנות את זה על ידי שינוי הפיקוד הראשוני דרך הגו, הרגלים וכו' – שתמיד הייתה לו כשהשתמש ביד הלקויה. כעת, אתם מבינים, אם היד לקויה וכדי לתקן אותה אנו משתמשים באותה יד ועושים איתה משהו אנחנו פשוט משתמשים באותה החוויה הישנה והשגויה.

אני מודה, כמובן, שאתם יכולים להביא לשינוי בשימוש ביד ובזרוע באמצעות שיטות שונות, אבל כדי לראות מה באמת עשיתם, אתם חייבים לחזור ולבחון מה עשיתם לשימוש בפיקוד הראשוני והגו.

התנוחה ה"נכונה"

הנקודה הבאה שאני חושב שאני צריך להעלות כאן מתייחסת לתנוחה. אינני יודע אם זוהי ההתנסות שלכם אבל זוהי ההתנסות שלי – והיא באמת לא צריכה להיות שלי – שבשיעור השני שתלמידים נמצאים איתי הם אומרים, "מר אלכסנדר, אני יודע שאתה אומר שאני לא צריך לעשות דבר, אבל תראה לי באיזו תנוחה אני אמור לשבת, או תגיד לי באיזו תנוחה אני צריך לעמוד."

אני אומר, "אני לא יודע," והם כועסים עלי מאד. אני אומר, "בכנות, אני לא יודע. איך אני יכול?" אז, אם הם עדיין נראים ספקניים, אני אומר, "בסדר, אני אראה לך את תנוחת העמידה הטובה ביותר שיכולה להיות לך היום. אם יש לך, למשל, גו כפוף, יש לך קשיים קטנים אחרים כאן: החזה המכווץ הזה, וכו'. נניח שאומר שזוהי תנוחת העמידה הטובה ביותר שיכולה להיות לך היום. נניח אז, שתחזה בזה בדמיונך ותלך ממני ותחזור מחר ובמרווח הזמן הזה עסקת בלדמיין את התנוחה שאמרתי לך שהיא הטובה ביותר האפשרית אמש, מה תהיה התוצאה?"

"ובכן, אני אשמור על התנוחה," הם אומרים.

"כן, זו האמת לאמיתה," אני מסכים, "אבל האם אתה רוצה שאני אשנה את מצב הגב שלך?"

"כן, אני רוצה."

"ובכן," אני שואל, "אם אתה מחזיק עצמך בתנוחה שהייתה מתאימה אתמול, היכן האפשרות לשינוי?"

אתם מבינים את זה. הנקודה היא זו: כל הדברים האלה הם יחסיים. תנוחה שמתאימה היום אין סיכוי שתהיה מתאימה מחר אם השתפרת. איך היא יכולה להיות? היא חייבת להיות לא מתאימה מחר, והיא לא תתאים שוב למחרת אם השתפרת, מאחר שהיא תשתנה במקביל לשאר התנאים המשתנים. זהו העיקרון שאני מנסה להעביר אליכם היום, העיקרון שאנו חייבים להכניס לטכניקה שלנו ולכל דבר שאנחנו עושים.

האפשרות לצמיחה והתפתחות היא משהו שכולנו מודים בה במוחנו. מנקודת המבט התיאורטית, אף אחד לא יכחיש את מה שאני אומר, אבל ברגע שאנו מגיעים אל המעשה, אנחנו מתכחשים לזה. אבל אנחנו חייבים שהטכניקה שלנו תהיה נאמנה לעיקרון הזה של צמיחה והתפתחות. אנחנו חייבים להתמודד עם המשימה הזאת.

נשימה

בהקשר לתנוחה, הנקודה הבאה היא זו. אתם כולכם מנסים, אני בטוח, לשפר את הנשימה שלכם. למשל, בעמידה או בישיבה, ואומרים, "כך אני אשאר כל חיי." אתם לעולם לא תצליחו לשפר את הנשימה שלכם, מאחר שכל מתח פיזי נוטה לגרום קוצר נשימה וקשיחות, וזה הדבר שממנו אנחנו צריכים להיזהר.

נשימה וספורט

זוהי הסיבה שלכל כך הרבה אצנים ואתלטים, כפי שכולכם תדעו, קורה משהו במוקדם או במאוחר. מאחר שככל שחולף הזמן, במיוחד בשנים המאוחרות, הם מתחילים לזרוק את ראשם לאחור – הראשים המסכנים וחסרי המזל האלה הולכים אחורה – מתוך אמונה – וזה החלק העצוב שבעניין – שהם ירוצו מהר יותר אם יעשו כך.

כאשר דורנדו רץ במרוץ המרתון, האצנים היו כולם גמורים, כמו שהם אומרים, כשהם היו בערך [מילה חסרה] מתחנת הניצחון. אולי אתם זוכרים את התמונה של דורנדו. לעולם לא אשכח אותה. הנה הוא, מוביל במעט, ראשו לאחור, ידיו מורמות כך, נאבק כדי להגיע לקו הסיום. אילו הוא היה משתמש במוחו, כל שהיה עליו לעשות הוא לשמוט את ידיו ולהביא את ראשו לפנים ולרוץ בקלילות קדימה, אבל הוא לא עשה זאת.

החשיבות בשיקול הדעת, האמצעים שבעזרתם

בכל הדברים האלה אנחנו לא משתמשים במוחנו. אנחנו רואים אנשים עושים דברים מסוימים ומבלי לחשוב או לבדוק אנחנו מחקים אותם. לא. אל תעשו זאת. עשו מה שהמלצתי לכל אדם בעולם לעשות בספרי הראשון. וזה, לשבת, לחשוב ולבדוק את כל האמונות והרעיונות שיש להם ולגלות מאין הם באו. לא יישארו לכם רבים. לאחר שבוע של מחשבה, אתם תשליכו אותם החוצה.

העיקרון של לחשוב, של לשקול קודם ואז להפעיל את 'האמצעים שבעזרתם' נעשה כל דבר מעשי שברצוננו לעשות, זהו הרקע לכל העבודה שלנו. זוהי הנקודה שממנה אנחנו מתחילים.

אם כולכם מסכימים שבהסתמך על עקרון זה הצעד הראשון שלנו חייב להיות למנוע מהתלמידים שלנו לעשות את הדברים שהביאו אותם לכך שהיו צריכים לבוא ללמוד אצלנו, אני אתקדם מעט.

ביטול ההתקצרות, גירוי, אמירת לא (inhibition), הנחיית כיוון

אתם עשויים לומר לי, "מה תעשה עם תנוחת עמידה כזו?" [אלכסנדר מדגים] אנחנו ניקח קודם כל את המשיכה של הראש לאחור שנוטה לקצר את המבנה. אם תיקחו פיסת ניר באורך מסוים ותכופפו אותה, אתם תקצרו אותה. במובן הזה אנחנו אומרים שאדם 'מתקצר'. אינכם יכולים באמת להאריך בן אדם, אבל אתם יכולים במובן של ביטול ההתקצרות.

נניח שיש לכם אדם עם גב שקוע וראש משוך לאחור. הדבר הראשון שאתם רוצים לעשות הוא לגרום לאדם להבין שמשיכת הראש לאחור היא שגויה וזה גורם לו ללחוץ מטה על עמוד השדרה, שזוהי שגיאה, כפי שכולכם יודעים. אם תוכלו לשכנע את האדם הזה, בכל פעם שמגיע אליו גירוי לעשות משהו, להגיד, "הו לא." למשל, אתם יכולים להגיד לו, "תן לי ספר מהכיסא." זהו הגירוי. אם האדם אומר, "לא, אני לא הולך להרים את הספר הזה…" – וזה לוקח לו שנייה להגיד 'לא' – "…עד שאחליט שאני לא אמשוך את הראש שלי לאחור כדי לעשות את זה." הוא לא ימשוך את ראשו לאחור. אבל אם הוא חושב שזה כל כך חשוב שהוא ירים את הספר הזה מהכיסא מיד, אזי הראש ילך לאחור.

האמירה הזאת, "לא," היא דבר קשה. אתם עשויים להגיד שזה נראה קל. טוב, תנסו את זה בכל דבר שאתם עושים. תראו מה אתם באמת עושים, כשאתם מחליטים לעשות משהו. התבוננו היטב במראה. כאשר מגיע רצון כלשהו לעשות משהו, עצרו לרגע וחישבו, ואמרו לעצמכם, "אני לא עומד למשוך את ראשי לאחור." או מה שתהיה הטעות המסוימת שלכם, ואז תמשיכו לאט ותעשו מה שהחלטתם לעשות, עדיין מתבוננים בעצמכם במראה, ותגלו שהראש לא ימשך לאחור.

אבל זוהי הבעיה. להיות מסוגל לעצור ולחכות כך זהו הקושי הגדול. כשהגירוי מגיע אלינו אנחנו מגיבים מהר מדי.

למשל, נניח שאבקש מאחד מכם לבוא ולשבת. אם יש לכם הרגל כלשהו, כמו למשוך את הראש לאחור, או כל דבר אחר, אם רק תחכו לרגע, תשהו (inhibit) את המחשבה לשבת, ואז תאמרו, "לא, במקום לשבת, אני הולך להחליט שלא למשוך את ראשי לאחור אלא לאפשר לברכיים שלי לנוע קדימה." בעשותכם כך אתם תתחמקו מכמות המתח שבדרך כלל נמצאת כשאתם מתיישבים על הכיסא, ותגלו שאתם מתיישבים בדרך חדשה.

הדגמה ראשונה מהקהל

האם אחד מכם רוצה לבוא ולעבוד על זה עם הכיסא?

[סטודנטית מתנדבת]

אני צריך לשנות משהו כאן מפני שאם אבקש ממנה לשבת כשרגליה צמודות זו לזו ייווצר לנו קושי. [אלכסנדר מרווח את רגליה]. אני לא מבקש ממנה להרחיק את כפות רגליה זו מזו מפני שאני רוצה שהיא תעמוד כך, אלא מפני שזה נוגד את ההרגל שלה – להקל עליה לעשות את מה שאנחנו עומדים לעשות. [הסטודנטית מושכת את ראשה לאחור]

האם הבחנתם במשיכה של הראש? זה לא מאד מובחן במקרה שלה, אבל אני הולך להראות לכם את ההבדל כשהמשיכה אחורה של הראש איננה שם, והיא תרגיש בהבדל. [לסטודנטית:] ישירות, אני עומד לבקש ממך לשבת . אני רוצה שתגידי, "לא, אני לא הולכת לשבת. במקום לשבת אני הולכת לאפשר לראש שלי לצאת מהגוף שלי כך. " [אלכסנדר מסמן למה הוא מתכוון ב'כך' בעזרת ידיו] מה שבאמת צריך לקרות זה שהחלק הזה של הצוואר שלך ילך אחורה לכיוון זה.

כעת, אם היא תאפשר לברכיים שלה לנוע, הכיסא יתמוך בה. היא לעולם לא תצנח, מכיוון שאני נתתי את התנאים לשרירי הגב שלה על ידי מה שעשיתי עם אלה המשפיעים על המשיכה של הצוואר והראש שלה. לעולם לא תראו אותה צונחת, אלא אם כן היא תעשה משהו כדי להפריע.

[לסטודנטית:] כעת, אני רוצה שתצאי מהכיסא. תאמרי, "עכשיו, במקום למשוך את הראש לאחור ולזרוק את עצמי קדימה כדי לצאת מהכיסא, שזה בזבוז של זמן ואנרגיה, במקום זה, אני הולכת לאפשר לראש שלי לנוע לפנים ולמעלה החוצה מהגוף שלי."

[אלכסנדר מנחה את הסטודנטית מעלה לכדי עמידה.]

אמונה ומתח שרירי

לא הייתם חושבים שעניין האמונה נכנס לכאן. לכולכם יש דעה לגבי מהי אמונה. האם אתם יודעים מה מצאנו לגבי מהי אמונה? רמת מתח מסוימת. זה הכול. אני הולך להוכיח את זה באמצעות מה שקרה כרגע.

הבחורה הצעירה הזאת עוזרת לי מאד, אבל כשהכנתי הכול, כמו שעשיתי כרגע, ועצרתי אותה מלהכין את כמות המתח השרירי שהיא תמיד האמינה שהיא צריכה להפעיל כדי שתוכל לצאת מהכיסא, היא לא יכלה. היא לא האמינה שהיא יכולה לקום. לא היה לה הרצון הפנימי. אילו לא הייתי נותן לה את ידי, היא לא הייתה קמה מהכיסא, עד שהייתה מגייסת את כמות המתח השרירי המקושרת לאמונה שלה.

אולי אתם זוכרים, בספר הראשון שלי ניסיתי להבהיר את זה. אמרתי, נניח שניכנס לאולם ספורט וניקח שתי תיבות, אחת מניר, מצופה בניר כסף, והשנייה שוקלת 200 ק"ג. הביאו את מרים המשקולות הממוצע ובקשו ממנו להרים את תיבת הניר. כפי שאתם יודעים, הוא מכין את השרירים שלו, וכשהוא מתחיל להרים את התיבה, הוא מגלה שאין לו משקל להרים אחרי הכול. אינכם רואים שבכך שהוא משתמש בכמות המתח השרירי המורגלת שלו בדרך זו, הוא אינו משאיר מקום לשיפור? זה מה שהוא היה צריך לעשות. הוא היה צריך להיכנס לאולם ולהיכנס לתנוחה המתאימה להרמה, ואז לאחוז בתיבה, ולגלות תוך כדי תהליך ההרמה שלה, כמה מעט מתח הוא צריך. אבל אף אחד לא עושה זאת. ואם תחשבו היטב על זה תמצאו את מערכת היחסים שבין מתח שרירי ואמונה.

[לסטודנטית:] אני רוצה שהפעם, כשאני מבקש ממך לשבת, תאמרי, "לא, אני לא מתכוונת לשבת. אני מתכוונת לאפשר לך לקחת את ראשי, ולאפשר לברכיים שלי לנוע קדימה, ולאפשר לכיסא לתמוך בי." [אלכסנדר מנחה את הסטודנטית לכדי ישיבה]

כעת, הייתם אומרים שזוהי תנוחה לא מועילה לאדם לשבת בה ולנוח, אבל אני הולך להראות לכם שהיא יכולה. [לסטודנטית:] אל תקשיחי את הצוואר שלך, ואת יכולה להישאר כאן לעד בנוחות גמורה.

אם תבואו עכשיו ותבחנו את מצב הגב שלה, תמצאו שבדרך הפשוטה הזאת נתתי לה את השימוש בשרירים נוגדי-משיכה אשר יתמכו בה, וכל עוד היא איננה מקשיחה, היא יכולה להישאר כך – אם היא רוצה – לעד.

עכשיו אני רוצה שהיא תבוא קדימה. הייתם חושבים שהיא תצטרך להתאמץ כדי לבוא קדימה משם, אבל היא לא הולכת להתאמץ. בשעה שאני לוקח אותה קדימה, התבוננו היטב ביחס שבין הראש הזה והצוואר לגוף שלה, ותראו איך אני מביא אותה למעלה. אני פשוט הולך להראות לה איך להשתמש בפיקוד הראשוני הזה.

אני דוחף את הגוף שלה לאחור ואתם רואים שהכיוון של הראש שלה אינו משתנה יחסית לגוף שלה, מאחר שהמשיכה המתאימה נמצאת שם. התבוננו היטב, עכשיו אני רוצה שתנוע לאחור, אבל היא אומרת 'לא'. אתם רואים איך הראש מתאים את עצמו, כשאני מניע את הגוף שלה אחורה. זוהי תוצאת העבודה של הפיקוד הראשוני.

עכשיו אני רוצה שתבוא קדימה שוב. היא אומרת "לא, אני לא אעשה זאת." [אלכסנדר מביא את התלמידה קדימה] האם ראיתם אותה עולה ומתרחבת לאורך כל הדרך? כולכם יודעים מה אתם עושים כדי לבצע תנועה כזאת: אתם מתקצרים כל הזמן.

[לסטודנטית:] אני מאמין שאת יכולה לעשות את זה בעצמך. [התלמידה באה קדימה בעצמה, בלי להתקצר.] כל הכבוד.

אני רוצה שתתייחסו לדבר חשוב נוסף שקרה כאן. זה קרה באופן טבעי, מה שמראה לכם כמה עדין הדבר הזה וכמה אנחנו צריכים להיטיב להתבונן.

נניח שהייתי מביא את כולכם לכאן, בזה אחר זה והייתי מדבר איתכם במשך חצי שעה ונותן לכם הוראות, ולא הייתי משתמש בידי כדי לתת לכם את החוויה הנדרשת, כולכם הייתם עושים, בניסיון להביא את הראש למעלה, את זה. [אלכסנדר מדגים].

כל הקושי הוא 'לחשוב בפעולה'. אתם מבינים, כדי לעשות אפילו דבר פשוט כמו לבוא קדימה בכיסא, המוח שלכם חייב להמשיך לתת את ההסכמה להוראה המקורית שהראש ילך לפנים. מיד כשאתם מתחילים לבוא קדימה חייבת להינתן הפקודה או המסר המקורי מהמוח. יתכן שידרשו חמישה מסרים כאלה לצורך התנועה, וכל אחד מהם, כשהוא מתחיל, חייב להמשך. עכשיו אתם כבר מבינים שכדי לשלוט בדבר הנהדר הזה שמאפשר לכם לעשות את מה שאתם רוצים, יחסית במעט מתח שרירי, אתם חייבים להחליף מתח שרירי בדרך שבה אתם משתמשים במוח שלכם.

כעת אני רוצה שתקום מהכיסא. הפעם אני לא אתן לה כל עזרה ממשית עם הידיים שלי, פרט לכיוון.

[אלכסנדר מנחה את התלמידה למעלה לכדי עמידה]

אם הסנטר הזה לא היה נמשך פנימה לא היינו מאבדים את הכיוון שוב. עכשיו התבוננו שוב. הפעם היא תסרב בתחילה כאשר אבקש ממנה לקום, אז היא תיתן את הסכמתה לכך שהראש יוביל לפנים ולמעלה ואז היא תצליח – הדרך החדשה לקום.

אני יכול להראות לכם דברים כאלה כל הזמן, דברים שאינכם יודעים עליהם דבר, אבל אף אחד אינו מבחין בהם, מאחר שלא הכשירו אותנו לראות אותם.

הדגמה נוספת מהקהל

[סטודנטית שנייה מתנדבת]

[לסטודנטית השנייה:] ברכיים קדימה.

אני רוצה שתתבוננו עכשיו היטב. אני ביקשתי ממנה להביא את הברכיים קדימה. זה אחד הדברים שאתם עושים הרבה בעבודה שלכם, והנה דרך שבה זה הופך פשוט מאד.

[לסטודנטית:] אני רוצה שתביאי את הברכיים קדימה. את אומרת, "לא, אני עומדת לתת לך לקחת את ראשי, כך שיוכל להוביל לפנים ולמעלה. עכשיו אני הולכת לאפשר לברכיים ללכת קדימה בעדינות וביציבות." [התלמידה מנסה לשבת אבל אלכסנדר עוצר אותה.]

אתם רואים שעדיין יש התקצרות של הגב. מה שקורה זה שהיא מנסה ליצור את מפרק הירך במרכז הגב שלה.

[לסטודנטית:] עכשיו הכול ברור לנו במוחנו. אנחנו פשוט הולכים לשלוח את המסר מהמוח לאפשר לראש לבוא לפנים ולברכיים קדימה והירכיים לאחור. עכשיו אנחנו לא הולכים לתת לראש לנוע אחורה ואנחנו הולכים לשלוח את הברכיים מעט יותר קדימה. אנחנו לא צריכים להיות טרודים מהנשימה שלנו. הצלעות שלנו נעות מצוין.

מה שהגברת הצעירה הזו עושה עכשיו זה דבר קשה מאד לעשותו. היא מכוונת את ראשה לפנים מכאן [אלכסנדר מורה בידו על חלק מגבה], ברכיה לפנים וירכיה לאחור, וזוהי הדרך היחידה שמאפשרת את המשיכות המנוגדות. בעבודה של תרבות הגוף אין לך משיכות מנוגדות, וזאת הבעיה.

מה שמעניין אותי זה לתת לה משהו לעשות שבאמצעותו היא תכוון את ראשה לפנים, והברכיים קדימה, והירכיים לאחור, וכך להביא לכדי עבודה את הכיוונים המנוגדים.

שיטת אלכסנדר ואימון צבאי

זה היה הויכוח שלי עם אנשי הצבא. שניים מהאנשים המובילים במשרד הביטחון היו חברים שלי, מכירים את העבודה שלי ויש להם השפעה, אבל הם לא יכלו לעשות דבר כדי לשנות את התנאים של האימון הצבאי. אתם תבינו מתוך מה שאספר לכם איזה דבר נורא זה שיש לך מנהגים ומערכות מקובעות. הן אינן יכולות לקבל את האמת. שני החברים האלה שלי, אני מבטיח לכם, אומרים שלדפוק את הגבים של האנשים פנימה, כאשר הריאות הן כאן [אלכסנדר מורה על החלק העליון של גבה של התלמידה] זה דבר מגונה. כולכם יודעים שהריאות האנושיות מגיעות עד לכאן, והנה אנשי הצבא שדוחפים את גבם של האנשים פנימה, והם אומרים לך שהם משפרים את האנשים. אני משאיר את זה לשיפוטכם.

עליה על קצות האצבעות

[לסטודנטית:] עכשיו את עולה למעלה על בהונות רגליך. תני לראש הזה פשוט לעלות למעלה ולמעלה עם היד שלי ועלי על בהונות רגליך.

[אלכסנדר מנחה את הסטודנטית למעלה על בהונותיה]

עכשיו אני אראה לכם משהו די מעניין כאן. [לסטודנטית:] פשוט עלי על בהונותיך בעצמך.

האם ראיתם את גופה בא קדימה? כולנו עושים זאת. עכשיו התבוננו כאשר אנחנו עושים זאת יחד שוב. אם הגברת הצעירה הזאת תאפשר לראשה לבוא לפנים בשבילי כך, ולא תעשה דבר, אלא רק תשתמש במוח כדי להסכים לכך שהראש יוביל לפנים, ואז תחזור לידי כאן, השרירים האלה של גבה יכנסו לפעולה וירימו אותה למעלה על בהונותיה. היא לא תצטרך לזרוק את עצמה קדימה, שזה רק בזבוז זמן ואנרגיה. והמטרה שלנו היא למנוע בזבוז אנרגיה הנגרם מכיוונים שגויים. אכן, כל המטרה שלי היום היא לנסות להראות לכם כמה מעט צריך לעשות בכל הדברים האלה, אם אתה יודע כיצד להשתמש בעצמך.

מה שאני מתכוון לומר זה שבמקום שהגברת הצעירה הזאת תנסה לעלות על בהונותיה כשהיא מושכת את ראשה לאחור ולהשתמש בצורה שגויה בכל המכניזם שלה, היא משתמשת במוחה ואומרת, "אני לא אנסה לעלות על בהונותי, אבל אני הולכת לשלוח מסר מהמוח שלי לאפשר לראש להוביל לפנים," היא מקבלת את הכוח שמרים אותה, בלי בעיות או טרדות מצידה. דרך אגב, כשהיא תעשה זאת כך היא תרצה גם את הפיזיולוג וגם את הפסיכולוג. [לסטודנטית:] עכשיו אני רוצה שתשבי.

אתם רואים איך היא קיבעה את הראש והצוואר שלה כהכנה. ועכשיו מיד כשהיא מתחילה לתקן את זה, היא מביטה ברצפה. בספרי הראשון, שנכתב ב-1910, אמרתי שאם אנשים מתבקשים להאריך את עצמם הם יעשו בתגובה אחד משניים: הם יפנו את מבטם למעלה או למטה. ולתנועה הזאת של העין אין כל קשר להתארכות הגוף. וזה נכון עבור כל אחד מאיתנו. אם נתבונן היטב באנשים נגלה שכמעט בכל דבר שהם עושים, מתוך עשרה דברים שהם חושבים שהם עושים הם בעצם עושים אולי דבר אחד או שניים.

משחק הגולף

יום אחד הלכתי לראות את הסרט של קוטו, משחק את משחק הגולף המפורסם והנהדר שלו. שמעתי כל כך הרבה עליו ורציתי לראות מה הוא עושה עם עצמו בזמן המשחק. ראיתי את סוף המשחק, כשהייתה לו מכה קצרה להכות, אבל הוא פספס אותה. זה מראה לכם כמה לא ניתן לסמוך על היכולת המקצועית הזאת. אם קוטו באמת ידע איך להשתמש בעצמו הוא לעולם לא היה יכול להיכשל כך.

לפני ארבע או חמש שנים התבקשתי לסעוד עם ברנרד דרווין, מאחר שדרווין, שכפי שידוע לכולכם, כתב על גולף במשך שנים, שאל לאחרונה את השאלה הזאת: "כששני שחקני גולף משחקים ולאחד נותרה מכה אחת ולשני שתיים, מדוע זה הראשון יפספס את המכה שהוא יצליח בה 999 פעמים מתוך 1000 בכל יום אחר?" הלכתי לראותו ובשיחה מעניינת אמרתי לו מה לניסיוני הבעיה. אתם מבינים, כאשר אנו לומדים דברים בדרך הרגילה אנחנו מקבלים 19 ניסיונות שגויים מ-20 ואחד נכון. כאשר אנחנו מקבלים יותר ניסיונות שגויים מנכונים, הצד הרגשי שלנו נפגע. לכן הדבר שאותו אנחנו לומדים נעשה מקושר לקושי הרגשי הזה ואין כל צל של ספק שזהו המקרה אצל אנשים כמו אלה שדרווין כתב עליהם. הנה הם בשיא התחרות, כשיש להם מכה מכרעת להכות. שניהם מתרגשים. אחד מהם בא; הוא צריך להכות, ומיד הצד הרגשי שלו מופרע; הוא מפעיל שוב את הרפלקסים הישנים המקושרים עם הניסיון השגוי בלימוד המשחק, וכך הוא עושה עכשיו מה שנהג לעשות כשהכה את המכות הגרועות.

הסבר נוסף על הפיקוד ראשוני

אני רואה שזמני עבר. האם אוכל להראות לכם רק עוד פעם אחת? הפיקוד הראשוני מורכב מהתהליכים המפקדים על השימוש בראש והצוואר ביחס לגוף, ומאפשר לנו להשתמש בעצמנו בדרך המתאימה. אם כולכם תתבוננו היטב תבחינו שהראש הזה [מדגים על הסטודנטית] עושה בדיוק מה שהוא עושה עכשיו וכנגד הגוף עושה מה שהוא עושה עכשיו. הפעילות כולה ניגודית. כשהראש בא לפנים , הגוף נמשך לאחור; כשהראש נמשך לאחור, הגוף בא קדימה. זוהי הדרך בא הפיקוד הראשוני עובד בד"כ.

שאלות ותשובות מהקהל

[דיון]

גב' סטנפלד: אתה בעצם מנסה להחליף תמונה מנטאלית אחת מוטעית בתנועה נכונה. נניח שבכל תנועה שתעשה, תדע מה אתה עושה בעזרת מוחך ושבתשעה מיקרים מתוך עשרה היא שגויה. אז אתה מנסה להחליף תמונה מנטאלית מוטעית בנכונה?

מר אלכסנדר: זוהי נקודה מאד חשובה. כשאני מבקש מתלמיד לעשות משהו, התלמיד חייב להשיג מושג מנטאלי של מה שרצוי. אם התלמיד ימשיך משם וינסה להשיג מושג חושי של איך לעשות זאת זה יהיה שגוי. לכן הוא חייב לבטוח בך כמורה, שתיתן לו את ההוראות או הכיוונים בשעה שאתה, בעזרת ידיך, מספק את החוויה החושית המתאימה לכיוונים האלה.

גב' סטנפלד: אם כן, זה אומר שעבודתך חייבת להיעשות ביחידות, לא תוכל ללמד כיתה שלמה.

מר אלכסנדר: הו כן, אתה עושה סבב בין כולם. זה רק עניין של זמן. כל האנשים הצעירים האלה שאיתי היום ושכיום הם מורים, למדו יחד בכיתה.

אם אתה מתבונן באדם, אתה יודע מהו הכיוון המוטעה שניתן; אתה מבקש ממנו לתת את הכיוון הנכון ואתה, בעזרת ידיך, נותן את הפעילות המתאימה, וחוזר על זה עד שהיא מתוקנת.

גב' סטנפלד: אני חושבת שאנחנו מכוונים לאותה מטרה, אולם אין לנו הכוח או האישיות כדי לבצע את זה. אנחנו לא יודעים שלאדם תנוחה שגויה, ואנחנו מנסים לשפר את התנוחה הזו אבל אנחנו לא מצליחים. האנשים שבאים אלינו עם יציבה גרועה יוצאים עם יציבה גרועה.

מר אלכסנדר: זה מפני שאתם אינכם משתמשים בפיקוד הראשוני הזה. אני יודע שזה מסובך אבל חייבים לתת את זה לתלמידים.

הגיל שבו מתחילים לטעות

שאלו אותי שתי שאלות חשובות. אחת היא: "מדוע אנחנו טועים?" והשנייה, "באיזה גיל אנחנו טועים" אני אענה אל השנייה במילותיו של סיר צ'ארלס שרינגטון, כשהוא אמר לי, "מר אלכסנדר, כשאנו מבינים שלילדים בני שלוש כיום יש תהליכים נשימתיים מעוותים, זה הזמן שבו עלינו להתחיל להשתמש בדרכנו."

מנגוני היציבה עם דינמיים

התשובה לשאלה האחרת היא זו: האם אתם יודעים שמנגנוני היציבה של היצור האנושי הם לא-קבועים ביותר וכן בלתי ראויים לאמון ביותר מכל המנגנונים? וזה בסמכותו של שרינגטון, וזה חייב להיות כך. אילולא זה היה כך כיצד היינו משתפרים? זה מפני שמנגנוני היציבה הם מאד בלתי יציבים שהם מסוגלים להשתנות ולהשתפר. אם זה נכון שהאדם הגיע בהדרגה לעמידה זקופה, אתם יכולים לדמיין איזו בעיה קשה של התאמה זו הייתה.

תפקיד ההרגשה בתהליך הלימוד

שאלה חשובה נוספת היא זו – כשעזרנו לאנשים ללמוד, לכולנו היה הרגל לומר להם, "האם אתה מרגיש את זה?" ולבקש מהם לנסות ולהבין את הדבר המסוים שנתת להם ולזכור את זה. עכשיו, אני רוצה במיוחד שתבינו את זה. אם אני אקח את הגברת הצעירה הזאת למעלה כך [אלכסנדר מנחה את הסטודנטית לעמידה וחזרה לישיבה] ואשים אותה בחזרה בכיסא ואומר לה איזה כיוון היא צריכה לתת בשעה שאני שם אותה שם, אינכם רואים שנתתי לה את החוויה? אינך יכול לעשות יותר.

אני יכול לתת לכם דוגמא טובה מהניסיון שלי בצייד. אם תביט בשורת הציידים, תראה אנשים צועדים בשורה כך, מתוחים לגמרי, מחפשים את הציפורים. הם לעולם לא רואים ציפורים. העין תיראה בשבילך אם תניח לה, ולא תנסה לגרום לה לראות.

כך עם המנגנונים התחושתיים. אם אתה כמורה נותן לתלמידים שלך את החוויה התחושתית המתאימה, כולל הצד המנטאלי (ואני משתמש במילה 'מנטאלי' כאן כדי לתאר את אותו דבר המאפשר לנו לבחור בפרוצדורה או בדרך פעולה,) אם התלמיד יגיד אז, "להניח לצוואר, ראש לפנים ולמעלה," העניין גמור. זוהי חוויה שלמה.

אל תאמרו לעצמכם, "אני אנסה לזכור את החוויה הזו." כשתלמידים שלי אומרים זאת אני שואל אותם, "מה אתם עושים כשאתם מנסים לזכור את זה? האם תסבירו לי מה אתם עושים?" כמובן, הם אינם יכולים להגיד לי.

אנחנו מדברים על 'לקבל מושג' על מה אנשים מתכוונים. אנחנו מדברים על 'החלטה' וכו'. ואם אני אבקש מהגברת הצעירה הזאת לקום מהכיסא והיא 'מסכימה', היא תקום מהכיסא. אבל, מה זה לתת או למנוע הסכמה? מי יודע מהי החלטה לעשות דבר מה? או לא לעשות זאת? כאן מתחילה הבעיה. אם אבקש ממנה לקום מהכיסא היא תעשה משהו מפני שבבית הספר ולכל אורך חייה לימדו אותה – כמו הוריה והורי הוריה לפניה – שכאשר אנו לומדים משהו אנחנו חייבים ללוות את זה בעשייה. כשאנו מתעוררים במיטה בבוקר ואומרים שאנחנו מתכוונים לקום, אנחנו לא חייבים לנסות ולעשות דבר, אנחנו פשוט קמים. תלמידים הבאים אלי – ויש לי כמה מהמוחות הטובים ביותר בעולם – פשוט לא מאמינים שהם באים ללמוד משהו ואין להם מה לעשות כדי ללמוד. אבל האמינו לי, זוהי הבעיה. אנחנו מנסים לאלץ 'עשייה' בשעה שכל שעלינו לעשות הוא לתת הסכמה.

כך שאם היא לא תנסה לעשות משהו אלא במקום זאת תשאיר עצמה בידי ופשוט תזכור שהיא צריכה לא למשוך את ראשה לאחור, אתם תיראו את הגב הזה מתרחב ומתארך, בארבע או שש השעות הבאות.

הגיל המתאים לתחילת העבודה

שאלה: באיזה גילאים של ילדים אתה מתחיל?

מר אלכסנדר: הצעיר ביותר שלקחנו היה בן שנתיים וחצי. צריך לקחת אותם צעירים יותר, אם ניתן להשיג אותם, אבל לא הייתה לנו הזדמנות. לאחרונה פתחנו בית ספר קטן בקנט, שבו אנחנו יכולים לקחת ילדים בני 4-5 ויותר.

[מחיאות כפיים]

 

© כל הזכויות לתרגום שמורות למני לוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.